הארץ 5 נובמבר 2008

הלוביסט; האדריכל אסף לרמן החזיר לחיים את יד אליהו

מאת: נועם דביר

אדריכל אסף לרמן תוך חמש שנים הצליח האדריכל הצעיר אסף לרמן לזכות בתוכניות השיפוץ של מבנים איקוניים בישראל. את איצטדיון יד אליהו הוא החזיר לחיים, באוניברסיטת חיפה פתח חזית מול אוסקר נימאייר ומעל ראשם של פקידי עיריית תל אביב הוסיף מרפסת פתוחה לציבור. הכי חשוב, הוא אומר, זה לשמור ולחזק את הזהות הישנה של הבנין.

הבטון במדרגות של רבין שוב לא יוצא כמו שצריך. הפועלים במקום אמנם כבר מצאו להן שם מקורי, אבל על אף העבודה המאומצת הם מתקשים בינתיים להתגבר על עשרות שנים של שחיקה, סיד וגרפיטי, שגרמו לבטון להישבר ולקצוות הברזלים לבצבץ מתחת. לבוש במדי האדריכל שלו - חולצה מכופתרת, מכנסיים מגוהצים, תיק עור יוקרתי וכפכפים ממותגים - ניגש אסף לרמן לפועל שעומד ליד האנדרטה של ראש הממשלה ז"ל; ביד אחת הוא טופח לו על השכם, וביד השנייה מחזיק שפכטל ומנסה להסביר לו כיצד לעבוד מבלי לפצוע את הבטון.

זה לא המקום היחיד בבניין שבו הוא חוזר על התרגולת הזאת. את מעקה הבטון במרפסת הצופה לאבן גבירול כיסה הקבלן בטיח חלק בצבע אפור, ואת אחד הקירות בכניסה ללובי ניסו לנקות ללא הצלחה בלחץ מים גבוה והותירו סימנים עגולים מכוערים. "הם מנסים לטייח ואני מנסה לחשוף", הוא אומר, "יש לבטון איכויות יפהפיות שצריכות להישמר, איכויות שמייחדות את הבניין הזה".

זהו פרויקט השיפוץ הנרחב ביותר שעבר אי פעם בניין עיריית תל אביב, שיחגוג בשנה הבאה את יום הולדתו ה-45. קשה להפריז בחשיבותו של המבנה שהפך ל"כותל האזרחי של ישראל", כהגדרתו של האדריכל שרון רוטברד: מהפגנת ה-400 אלף דרך חגיגות הניצחון של מכבי בגביע אירופה לאלופות ועד לעצרת השלום ורצח רבין. העירייה נבנתה בתחילת שנות השישים על ידי מנחם כהן, בוגר טרי של הטכניון שהיה אז בן 26 בלבד וזכה במפתיע בתחרות התכנון, גובר על אדריכלים מנוסים ממנו בהרבה. כהן הציע בניין משרדים בן 14 קומות מבטון חשוף, המעוטר ברוח התקופה במערכות הצללה חיצוניות (בריסוליי).

המראה החדש של עריית תל אביב השופטים התלהבו מהאסתטיקה הפשוטה והמלוטשת, אבל בעיקר מהחיבור ההדוק לכיכר באמצעות רחבה מוגבהת וגרם מדרגות ייצוגי המוביל לכניסה הראשית. "לקהל שבא לשלטון צריך להיות איזשהו מורא וכבוד, זה לא כאילו אתה מגיע לאיזה בניין של כלבו או של חנות סוני", הסביר השבוע כהן. "על כן יש מסלול ברור: הכיכר, המדרגות, הרחבה ורק אז הכניסה והלובי בגובה שתי קומות שמקבל אותך". אולם התחזוקה הירודה במשך השנים גרמה לבניין להידרדר עד כדי כך שבאחרונה נאלצו להסיר את מערכת ההצללה מהחזית הראשית, מחשש ששברי בטון ינשרו למטה. כעת כהן ולרמן משתפים פעולה בניסיון להשיב לבניין את הדרו.

תהליך השיפוץ הממושך והסבוך של בניין עיריית תל אביב מתנהל זה שנתיים, בראשותו של לרמן. המהלך הראשון, שכבר נמצא בהליכי ביצוע, הוא בניית כניסה חדשה במפלס רחוב אבן גבירול. אם הכניסה המקורית המוגבהת נועדה ליצור "מורא", הרי שהחיבור הישיר אל הרחוב מבטא זמינות של הממסד; במסגרת השיפוצים יוחלפו גם כל 720 חלונות האלומיניום בחלונות חדשים שבהם משולב תריס ונציאני; מערכת ההצללה מהבטון החשוף תשוחזר ועל הגג תוקם חווה סולרית, הגדולה ביותר מסוגה בישראל.

אולם השלב האחרון של השיפוץ הוא הדרמטי ביותר: במקום הברווז של דודו גבע תיבנה בשנים הקרובות תוספת של שלוש קומות וקומת ביניים נוספת במפלס הגג הקיים. בקומות החדשות ימוקמו לשכות (בהן לשכת ראש העיר בקומה 18) ומשרדים, כאשר הקומה המגשרת בין הישן לחדש תשמש כתצפית ויהיו בה גלריה ובית קפה. "מצד אחד אנחנו מקרבים את הממסד לרחוב", אומר לרמן, "ומצד שני אנחנו מייצרים קומת תצפית פתוחה לציבור, שבעצם מחזירה לאזרחים את המבט אל העיר. האפשרות לטפס למעלה מחזירה לנו את המבט על תל אביב, והרי הבעלות שלנו על העיר מתבטאת גם במה שאנחנו יכולים לראות ממנה.

יש אולי בעייתיות בכך שאתה שם לעירייה על הראש משהו שעשוי להטריד אותה.

"יש פה מחווה ענקית של העירייה כלפי העיר ואם אתה תופס את הממסד בתור משהו שאינו מזמין ביקורת, אז זה ממסד שאני לא תומך בו".

ואיך הביקורת מתקבלת?

"אומרים לי לפעמים שיש איזון בין היצירתיות לבין הבעייתיות שלי, אבל עובדה שהם בחרו אותי. אני לא חושב שאני נחמד או שיש לי רפיוטיישן כזה, להפך, אני אדם עקשן שעומד על שלו ואני חושב שזה בהחלט זוכה להערכה".

שלושה דורות של ארכיטקטים

אסף לרמן, אדריכל איצטדיון יד אליהו

יחסי האהבה-שנאה עם הממסד מלווים את לרמן לכל אורך הקריירה שלו. המשרד המסודר שהוא חולק עם שותפתו תמי יניב ברחוב יגאל אלון בתל אביב, לא מסגיר את האישיות התזזיתית שלו. לרמן, בוגר AA, בית הספר היוקרתי לאדריכלות בלונדון, מייצג דור חדש של אדריכלים ישראלים המתמודדים עם מציאות שרוב-רובה כבר בנוי. לעומת אדריכלי הדור הראשון והשני של המדינה, שבנו יש מאין מבני ציבור, שיכונים, קיבוצים וערים שלמות, נדרשים לרמן ועמיתיו לעבוד בתוך מרקם עירוני חי נוכח השטחים הפתוחים האוזלים.

מבין האתגרים שהזדמנו עד כה לידיו של לרמן ניתן למצוא מלבד שיפוץ עיריית תל אביב גם את חידושם של היכל נוקיה ואוניברסיטת חיפה - אבני דרך באדריכלות הישראלית. על שולחן השרטוט במשרד נמצאים כרגע גם כמה עשרות בנייני מגורים, מרביתם פרויקטים של תוספת קומות בתל אביב ותוכניות מתאר לשכונות נוה שאנן ומונטיפיורי בעיר. הוא מעיד על עצמו שאינו לא נאמן לסגנון, צורה, או לחומר כלשהו, אלא לדרך פעולה הדוגלת בהתערבות בבניינים קיימים שתגדיר מחדש את הפוטנציאל והתפקיד שלהם. "אני לא רוצה למחוק את הזהות הישנה של הבניין אלא לחזק אותה ולהעמיד מולה משהו חדש - אני מחפש את המתח שבין השניים", הוא אומר.

לרמן, שחוגג השבוע יום הולדת 39, נולד וגדל בשכונת תל ברוך בתל אביב. למשפחתו מסורת של עיסוק באדריכלות ובאמנות: הוריו עדנה ורפי הם בעלי משרד ותיק ומכובד לתכנון אזורי: בין השאר הם אחראים לתמ"א 31, תוכנית המתאר הארצית לקליטת עלייה בשנות התשעים, תוכנית המתאר לחופים (תמ"א 13), מדיניות פיתוח מטרופולין תל אביב, תוכנית האב של נתב"ג וכיום הם עוסקים בתכנון מחודש של כל אזור ים המלח. האח הגדול, גידי, עוסק אף הוא בתכנון עירוני ובתכנון תחבורה ואילו שתי האחיות הקטנות, איילת וליאור, עוסקות בתיאטרון חזותי. הסבתא מצד האם היא הציירת תושבת עין הוד קלייר יניב, ממייסדי "קבוצת העשרה", ואילו דודו של אביו, יוסף סגל, היה אדריכל נוף ידוע שתיכנן את פארק הירקון. אביו של הדוד, יחיאל סגל, היה אדריכל הנוף הראשון בארץ ישראל, שהגיע לתל אביב לאחר לימודים בפאריס ותיכנן את שדרות ג'מאל פשה המהודרות בלב יפו - שהפכו עם קום המדינה לשדרות ירושלים.

"זה היה תמיד בית ספון תרבות", מספר לרמן, "מלא ספרים וספרי אמנות, שאסור לראות בו טלוויזיה". את לימודיו בתיכון חדש בתל אביב הפסיק לרמן בכיתה י' לטובת לימודי צילום בקמרה אובסקורה ואחרי שירות צבאי כטנקיסט נסע לאמסטרדם ולאחר מכן לניו יורק, שם ניהל חנות בגדים והחל לעסוק בקולנוע. היתקלות אקראית עם סטודנט גרמני ב-AA בעת טיול בדרום אמריקה הובילה אותו בחזרה למעגל האדריכלי. "זה היה מפגש דרמטי על גג פירמידה של המאיה בגואטמלה. התגנבנו לשם כדי לעשות מדורה ולהעביר את הלילה, נחשפתי לאדם שחי עולם אדריכלי שונה מאוד ממה שהכרתי בארץ ונוצר בינינו שיח תרבותי נורא מעניין. אני הכרתי את המורשת של הטכניון, האדריכלות היצרנית, והוא דיבר איתי על הכוח של האדריכלות לשנות".


המראה החדש של עיריית תל אביב

לרמן הגיע ללונדון, כשאת הפריווילגיה של הלימודים היקרים מימנה המשפחה, וכך הצטרף למועדון מצומצם ויוקרתי של ישראלים שלמדו ב-AA, בהם רם כרמי, סעדיה מנדל ואמנון רכטר. "16 שעות ביום על שולחן השרטוט", הוא אומר, הניבו מקץ ארבע שנים מועמדות לפרס הצטיינות. אחרי הלימודים הקים בעיר שותפות עם אדריכלית שווייצית ובמקביל ייסד במשרד של הוריו בישראל צוות תחרויות צעיר ומוכשר. על מערכת היחסים הבין-דורית הוא ממעט לדבר, אך מבקש שוב ושוב להבהיר כי למרות הייחוס המשפחתי, הוא בחר בדרך עצמאית משלו. את טפט המחשב הנייד הזעיר שלו מעטרת היצירה "איקרוס" של האמן הפלמי פיטר ברויגל, ציור שלדבריו מצליח לייצג חלק מהדילמות שבעבודתו: "אני מוצא את הדמות שלו מעניינת בקונטקסט של האמן. השאיפה לעלות הכי גבוה, להתקרב לשמש, למרות שאביך שבנה לך את הכנפיים הסביר לך באופן הכי ברור שזה מסוכן".

כמה אתה מרגיש קרוב לאיקרוס?

"במידה מסוימת, זו גם הטרגדיה שלי. אני מרגיש שאני צריך להסתכן ולבדוק את הגבולות האלה אפילו במחיר של התרסקות. כשאנשים כועסים הם לא מסתפקים במועט, השאיפה הזאת להגיע כל כך גבוה אולי מגוחכת בסופו של דבר, אבל אני לא מבין איך אפשר לא לשאוף לשם".

פשרות ואלתורים

במקרה של היכל נוקיה (יד אליהו), הקשרים המשפחתיים בהחלט הועילו: לרמן קיבל הזדמנות להגיש הצעה לפרויקט במסגרת תחרות מצומצמת וסגורה שאליה הוזמן אביו. "הם היו מוכנים לשלם רק על 80 שעות עבודה, ואבי בכלל חשב שאין שם פרויקט כי לא היה להם כסף. אבל ברגע שהלכתי לראות את ההיכל הבנתי שאני חייב לזכות בעבודה הזאת: הבניין הקיים היה יפהפה ולגמרי לא מנוצל. זה היה נראה לי כמו לווייתן שהתאבד באמצע מגרש חניה. הוא שכב שם רדום לגמרי, סגור ואטום, בלתי מנוצל לחלוטין בשעות היום. ידעתי שזו הזדמנות של פעם בחיים".

הוא ניסה להעניק משמעות חדשה לתפקוד המסורתי של האיצטדיון. "אמרתי להנהלה שכל מה שהם מחפשים כבר נמצא בידיהם. זה בניין מיוחד וידוע בארץ ובעולם, והיה לי ברור שעם המיתוס הזה אנחנו צריכים לעבוד. הבאתי להם את הציטוט של שחקן מכבי, ארל וויליאמס, שאמר בצדק: "Nobody Fucks with Maccabi in the Yad". היכל יד אליהו, בדומה לעיריית תל אביב, נבנה אף הוא בשנות השישים - בשיא תקופת הזוהר של אדריכלות הבטון הישראלית - על ידי צמד המהנדסים מילשטיין-זינגר. הצלחתה המסחררת של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב בטורנירים אירופיים לצד שורת תחרויות, קונצרטים והופעות שונות שהתקיימו בהיכל הפכו אותו לנקודת ציון עירונית ידועה.

שאלת ההתערבות באייקון הכל-כך מזוהה עמדה גם כאן במרכז התהליך התכנוני: תוך שמירה מוקפדת על מבנה הבטון המקורי, נוספה טבעת חיצונית ממתכת וזכוכית שבה ממוקמים יציע עליון חדש, גלריה ציבורית המשמשת את הצופים וקומה מסחרית במפלס הקרקע. במסגרת השיפוצים נבנו גם תאי צפייה פרטיים, ולטובת שחקני מכבי הוקם חדר הלבשה חדש ומסוגנן עם מקלחות ושירותים שנראים כאילו נבנו עבור ענקים ("לפי התקנים המעודכנים של אן-בי-איי"). שיתוף פעולה עם צוות המעצבים הגרפיים קובי ברחד ונועה שוורץ (KN Studio) יצר שפה גרפית חדשנית שמסייעת להתמצאות במבנה, והשימוש בחומרים כגון עץ, בטון ופח מחורר מעניק לחללים הפנימיים גוון נקי ועכשווי.

"בזמן שהאיצטדיונים המסורתיים נועדו לייצר חיץ ברור בין הפנים לחוץ, התפיסה שלי היתה שצריך לבחון מחדש את ההפרדה הזאת", אומר לרמן. "הרעיון היה 'למרוח' ולבזר כמה שיותר את הקצוות של האירוע הפרטי אל תוך החלל הציבורי. הגלריה השקופה גורמת לכך שבמהלך האירוע הבניין זוהר כלפי חוץ ומאיר את כל האזור". על אף שתוכנית הבינוי אכן שינתה לחלוטין את התפקוד ואת המראה של היכל נוקיה והצליחה למשוך אליו מבקרים גם במהלך היום, נראה שהשימושים המסחריים שלו עדיין לא פתורים: למעט חנות מזכרות אחת של מכבי, תמהיל החנויות נותר בסופו של דבר דומה לזה של כל קניון, במקום לפנות מקום לפנתיאון ספורט ישראלי או שימושים ציבוריים אחרים.

אתה מדבר על ערכים ציבוריים, אבל ביום-יום למעשה הפכת את יד אליהו לקניון.

"אני לא מסכים איתך. להבדיל מקניון, יש בהיכל מעטפת שקופה והבניין כל הזמן פתוח ומתקשר עם סביבתו. מבחינה זאת, האדריכלות עושה שימוש במסחר ככלי שנועד בראש ובראשונה להפעיל את הממד הציבורי שהיה רדום קודם לכן ואני לא חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. ההפרדה הקתולית הזאת בין הציבורי והפרטי היא לטעמי נחלת העבר".

גם העיצוב המושקע לא נותר על כנו: אחת המסעדות במקום השתלטה על פיסה מהרחבה הציבורית והקיפה אותה בגדר עשויה מבמבוק ודשא סינתטי זול, מסעדה אחרת פלשה לשטח הגלריה המובילה לחדרי השירותים וקטעה בכך את האפשרות לתנועה חופשית מסביב לאולם. גם ממדיו ומיקומו של שלט החוצות הפונה לרחוב ומכריז "היכל נוקיה" ראויים לעיון מחודש, במיוחד לנוכח פרשת מוזיאון תל אביב ותרומת המיליונים של משפחת עופר, שנגנזה ולו בשל שלט אחד.

מי שמגיע להיכל נוקיה עשוי להתרשם שאין יד אחת מכוונת ושהמסחור מוזיל את הפרויקט.

"אני מבין את המצב המורכב שעמו מתמודדת חברת הניהול של הבניין (היכלי הספורט). לדעתי קיים אצלם עדיין חיפוש דרך בנוגע לשיטה הנכונה איך בדיוק לשלב את שטחי המסחר ושטחי הציבור, וכרגע מוקדם מדי לשפוט את התוצאות. עם זאת, צריך להיזהר שהשילוב של המסחר לא יפגע בזהות האיקונית של ההיכל כמבנה ציבור - קשה לי לראות את הפרויקט מידרדר כתוצאה מכל מיני שינויים או תוספות ביחס לתכנון המקורי. אני חושב שהאדריכלות הישראלית מלאה בפשרות, באלתורים, בתוספות, הדברים הם ליד, או כמעט, ומאוד נדיר לראות פרויקט שבאמת יושב בול ונשמר כך. תפקידם של פרויקטים ציבוריים הוא גם לקבוע סטנדרטים של איכות ולהציב סימני קריאה תרבותיים ברורים".

אדריכלות מאצ'ואיסטית

במהלך העבודה על ההיכל פגש לרמן את אשתו, האמנית שלי פדרמן, בהרצאה שנשאה בבצלאל על המיצג "סי אנד סאן", העוסק בחוף הים בתל אביב ונשלח לייצג את ישראל בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה. שלי היא בתו של המיליונר דיוויד פדרמן, שבבעלותו נמצאים בתי הזיקוק בחיפה, מפעלים פטרוכימיים וכרמל אולפינים, והנו אחד מבעלי מכבי תל אביב ואחת הדמויות המזוהות עמה ביותר. למרות ההקשר המתבקש, טוען לרמן שאין קשר בין העבודה עבור מכבי בהיכל ובין מערכת היחסים: "לקראת סוף העבודה על הפרויקט עבדתי עבור אביה של שלי על עיצוב תאי הצפייה הפרטיים בהיכל, ואחרי תקופה מסוימת התחלתי להופיע עמה בביתו".

בני הזוג מתגוררים בדירה מוארת באידלסון פינת אלנבי, ולפני שנה נולדה בתם הראשונה, זהר. "אני מחזיק מאוד מדעתה של שלי ובפירוש גם מתייעץ בה", אומר לרמן. "אני מראה לה עבודות, מביא אותה לאתרים והיא גם פגשה חלק מהקליינטים שלי". לרמן ופדרמן עוסקים שניהם במערכת היחסים של תל אביב עם הים, אולם בעוד היא פעלה יותר בתחום הביקורת האמנותית, ביקש לרמן לנקוט פעולה אלימה בהרבה: בפרויקט בשם "עיר חסומה לים" (יחד עם האדריכל יקיר למדן), שיגר ב-2005 לאדריכלית העיר תל אביב, דניאלה פוסק, מכתב שבו סיפר על ניסיון כושל שלו לכאורה להקים ארגון גרילה שיפוצץ את שורת המלונות החוסמים את החוף מדרום לכיכר אתרים. "דינוזאורים לא חברותיים שגורמים לנתק בין העיר לים", כינה אותם לרמן.

את החניה המכוערת מתחת למלונות קראון פלזה, שרתון מוריה ורנסנס הוא ביקש להחליף בטיילת עילית עם חיבורים לטיילת החופית הקיימת, תוך קריאת תיגר על תפקידיו הקלאסיים המסוגרים של המלון ויצירת הזדמנויות מסחריות וציבוריות חדשות שמהם יהנו המלונות והתושבים גם יחד. אבל המלונאים לא אהבו את התוכנית שלו, ואף טענו שהיא "עוינת ומגמתית".

גם את תלמידיו בסטודיו בבית הספר לאדריכלות בבצלאל הוא מבקש לסחוף לפעולה אדריכלית שמונעת מתוך רצון אמיתי לשינוי ומעורבות אישית אינטנסיווית בכל פרויקט: "ב-AA תמיד אמרו לנו שנקודת המוצא לאדריכלות היא זעם. אני אומר לסטודנטים שלי להיות עצבניים, אבל למעט אחד או שניים אף אחד לא רב איתי באמת". לרמן דורש להעביר את הדיון באדריכלות מעיצוב גרידא לכוח מארגן בחברה, ובדרך מותח ביקורת חריפה על כמה מעמיתיו. "האדריכלות בישראל נתפסת היום בתור קישוט, בתור עיצוב", הוא אומר, "ובעיני זו תפיסה מצ'ואיסטית מאוד במהותה, כמו שאשה נתפסת בתור קישוט. תיקח לדוגמה את הפרסומת הזאת שבה רואים שלושה אדריכלים מובילים כביכול עומדים במעלית בתור למחסן קרמיקה. מעניין שהקרמיקה, שהיא לא יותר מחיפוי, נבחרה לייצג את המקצוע. תזכור שהאדריכלות המודרנית יצאה בקריאה ש'קישוט זה פשע' (משפט שטבע האדריכל אדולף לוס), יש פה הנמכה של האדריכלות לאקט של קישוט".

לצד התשבחות החמות מהקולגות והסטודנטים, יש לבחון היטב את המנדט שמקבל לרמן בתהליך ההתערבות באיקונות אדריכליות קיימות. נוסף על בניין עיריית תל אביב והיכל נוקיה, משרדו עוסק כעת גם בפרויקט שיפוץ אוניברסיטת חיפה של האדריכל הברזילאי המודרניסטי אוסקר נימאייר (בשיתוף האדריכל שלמה גלעד) ובפרויקט השיפוצים הנרחב של מוזיאון ישראל בירושלים, בתכנונם של אל מנספלד ודורה גד. "הגישה שלי מאוד מכבדת את המקור, כל התערבות בבניין נעשית אחרי לימוד מפורט", הוא מבקש להבהיר.

שאלת זכויות היוצרים של אדריכלים ישראלים נותרת בדרך כלל חסרת מענה אחיד ונפתרת בסופו של דבר בין כותלי בית המשפט; עם זאת, נראה שבפרויקט בחיפה ההתערבות היתה בלתי נמנעת: המבנה המרכזי המונומנטלי שהכיל את הספרייה נסתם במשך השנים במחיצות גבס ותוספות בנייה, ואיבד את הייחוד שלו. בימים אלה מוקם במקביל למבנה המקורי בניין חדש, שיכיל משרדים ואוספים שונים של האוניברסיטה. הרווח שבין שני המבנים ישמש כפאטיו פתוח עבור הסטודנטים והסגל. בהמשך תיבנה גם גישה לגג הענק, שנותר ללא שימוש במשך כעשרים שנה משום שהיציאות אליו מעולם לא נבנו. במקרה הזה אגב, נימאייר כלל לא היה בתמונה, כיוון שהתנער מכל קשר עם ישראל לאחר מלחמת 67' ואף הסיר את האוניברסיטה מהפורטפוליו.

במוזיאון ישראל משמש לרמן כמפיק של פרויקט שיפוצים שעלותו כ-400 מיליון שקל, היקר אי פעם בישראל. בתכנון עצמו עוסקים משרדי האדריכלים JDCA מניו יורק ואפרת קובלסקי מתל אביב. תהליך השיפוצים נפתח בסערה ציבורית, בעקבות תוכנית ההתחדשות שהציע האדריכל האמריקאי ג'יימס א' פריד שכללה בנייה מסיווית שאיימה לשנות את אופיו של המקום. מנספלד עוד הספיק לארגן עצומה ציבורית נגד התוכנית לפני מותו ב-2004 ולרמן עצמו הוסיף את חתימתו. "אין לי בעיה לקחת חלק בפרויקט הנוכחי, כי אני מאמין בו וכי הגישה שלו מכבדת את המקור", הוא אומר כעת. אם להאמין להבטחות של מנכ"ל המוזיאון, השיפוץ שכולל הוספת מעבר תת-קרקעי לגלריה המרכזית, עדכון של כלל חללי התצוגה הקיימים וביתן כניסה חדש, עתיד להסתיים במאי 2010, יום הולדתו של המוזיאון. *


המראה החדש של עיריית תל אביב.
הבעלות שלנו על העיר מתבטאת גם במה שאנחנו יכולים לראות ממנה