מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
מיקום: תל אביב
ייעוד: מוזיאון
היקף:18.500 מ
שלב: תחרות - 2003
מוזמן: מוזיואן תל אביב לאמנות
במסווה של חשיפת אוצרות המלוכה לעם תפס המוזיאון את מקומו של המלך שהוצא להורג, והפך את ארמון הלובר למוזיאון לאומי. הארמון נפתח בפני הקהל הרחב ,האומנות החליפה בעלים, ובעיר האזרחית החדשה נוצר קוטב חדש של יוקרה.
"דם כחול" הוחלף ב"קופסה לבנה", מושג המיטיב לייצג את הדיכוטומיה הערכית בין פנים לחוץ שהפכה להיות סמלו המזהה של המוזיאון. הקופסה היא לבנה מבפנים, כלומר היא מאפשרת פנים נייטרלי לחלוטין המאפשר בחינה והגדרה של גבולות חדשים בתנאי מעבדה סטריליים.
מאידך, כפי שניתן לראות בבהירות במוזיאון ת"א שמציג אוסף של קופסאות לבנות ואטומות אל מול רחבה שוממת, ההתנכרות של הממסד המוזיאלי אל החוץ (תוצר של אדריכלות מונומנטלית וארכאית) הופכת אותו באופן אוטומטי למוסד המשדר התבדלות קפואה, התנשאות וחוסר מגע ישיר עם חיי העיר.
אומנות עכשווית מבטאת בעקביות התנגדות הולכת וגוברת לממסד המוזיאלי ולפנים המנותק שלו כמשכן ההולם אותה, כפי שבא לידי ביטוי בתערוכה "הלנה" שנאצרה ע"י מוזיאון ת"א (בית הלנה רובינשטיין – 2001). בתערוכה זו הוחלפה הזכוכית החלבית בחלון חזית הגלריה הפונה לכוון דיזינגוף, בזכוכית שקופה וייצרה את אחד הרגעים המרגשים ביותר בעולם התרבות המקומי. החשיפה של חלל הפנים אל הרחוב וההפך, העלתה לבחינה מחודשת את תפיסת מושג ה"קופסה הלבנה" ואת שאלת תפקידו של החלל המוזיאלי ואפיונו ההולם כיום.
דיון זה עומד בבסיסה של ההצעה, ומציב בפני המוזיאון את הצורך להגדיר מחדש את היחסים שבין פנים לחוץ, יוקרה וחול, ובין מוסד לעיר. מעבר לנושא הברור של התחרות - מענה לפרוגרמה וחיבור לבניין הקיים - ראוי לנצל את ההזדמנות הגלומה בפרוייקט ההרחבה ולנסח יחס של הזנה הדדית בין המוזיאון ובין השטחים הציבוריים סביבו. אפיון נכון ליחס שכזה, יאפשר למוזיאון לתפוס את מקומו הראוי כמוסד התרבותי החשוב והמשמעותי ביותר, הן בקנה המידה המקומי של רחבת התרבות הייצוגית של העיר, והן מעבר לו.
ההצעה בוחנת את התרחבות המוזיאון ע"פ שלושה פרמטרים ובשלושה קני מידה מקבילים:
מוזיאון (כמוקד משיכה) ומקומו בעיר. - Urban scale
מוזיאון (כמוסד סמכות וייצוג) ומקומו היחסי ברחבת התרבות המייצגת של העיר. - Local scale
מוזיאון (מבנה קיים) והרחבה חדשה. - Building scale
בחינה קפדנית של פרמטרים אלו מובילה אל המסקנה כי בנייה על פי גבולות המגרש הנתון לא תאפשר את מיצוי הפוטנציאל הטמון בפרוייקט, ועלולה לעורר שלוש בעיות עיקריות:
1 – חסימת הזרימה של החלל העירוני הפתוח ומעבר הולכי הרגל ע"י יצירת צוואר בקבוק שינתק את שלוש הרחבות : גן דובנוב, רחבת המוזיאון ורחבת בית האופרה.
2 – קירבה יתירה של המוזיאון אל בית האופרה והספרייה, תטשטש את התפישה של המוזיאון כישות נבדלת ותהפוך את כל רחבת התרבות של ת"א לגוש של מבני ייצוג מצופיי אבן וחסרי זהות עצמאית.
3 – בניה על פי קו המגרש תסתיר את המוזיאון הקיים מכוון גן דובנוב ותייצר נתק, במקום חיבור בין המבנה הקיים ומבנה ההרחבה.
בהתאם, הפעולה העיקרית של ההצעה מתבטאת בהרחקה מרבית של הבנין מגבול המגרש*, על מנת לאפשר יצירה של חלל ביניים מתווך.
אזור זה מנקז אליו את כל כווני התנועה ו"מותח" את הליך הכניסה למוזיאון לאורך מערכת מדורגת ומתונה, המשלבת בתוכה אזורי ישיבה בלתי פורמליים עם פיסול חוצות. חלל הביניים המוצע מתווך בהדרגתיות בין חוץ ופנים כשהוא מייצר מפגש בין החלל הציבורי הפתוח, הגולש לכוון הכניסה ובין המוזיאון שמקרין את תכולתו אל סביבתו החיצונית.
גוף המוזיאון עצמו מתבטא כמעטפת חלולה ורציפה המגדירה את נפח המוסד המוזיאלי הצף מעל מפלס הרחבה הציבורית. התוכנית "מושכת" את הבניין הקיים מערבה ביחד עם קוביית הזכוכית. מערכת התנועה והפרופורציות של התוכנית מתייחסות בכבוד רב לבניין הקיים אולם חומר ציפוי המעטפת עצמו – פח צרוב - יוצר הבדל ברור משפת האבן והבטון שאיבדה את כוחה, כיוון שהפכה שפתם של כל הבניינים סביב. מעטפת הפח מכילה בתוכה את האולמות השונים המתבטאים כנפחים הנמצאים במרחקים שונים מהמסך בחזית הבניין.
* ההחלטה לחרוג מקו המגרש שמתבטאת בריחוף המבנה כ-4 מטר מעל למפלס הרחבה, נפלה לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא. אנו משוכנעים כי זוהי האפשרות הטובה ביותר וכי מוזיאון ת"א בתמיכת העירייה יוכל לקדם במהירות את השינוי הנחוץ בתוכנית הבינוי.